Automated commit from GitHub Actions

Sivan22 · Nov 9, 2024 · ebcbbbe · ebcbbbe
1 parent 366111e
commit ebcbbbe
Show file tree

Hide file tree

Showing 464 changed files with 29,566 additions and 1 deletion.
diff --git a/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/בן ציון אלפס/מעשה אלפס תולדות וזכרונות.txt b/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/בן ציון אלפס/מעשה אלפס תולדות וזכרונות.txt
diff --git a/...oOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/א זכרונות הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל.txt b/...oOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/א זכרונות הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל.txt
diff --git a/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ב שניהם בסגנון אחד מתנבאים.txt b/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ב שניהם בסגנון אחד מתנבאים.txt
diff --git a/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ג מונטפיורי במדבר.txt b/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ג מונטפיורי במדבר.txt
@@ -0,0 +1,14 @@
+<h1>ג: מונטפיורי במדבר</h1>
+חיים מיכל מיכלין
+<p>רבי יצחק קליין, היה ידוע בירושלים בשם “ר' איטשע שמש”, איש גבור אדיר, קומתו זקופה, ושרירי גוו מוצקים כברזל, ענק ממש. כי על כן בחר בו הגאון רבי ישראל פרוש זצ“ל בין שומרי ראשו, כי כן היה נוהג הרב ז”ל גם בהיותו בצפת, להיות מסובב על ידי חבר צעירים גבורים עושי דברו, שהיו מכונים בפי ההמון ה“שאבאב של רבי ישראל”. וכן נהג גם בהיותו בירושלים. וכולם היו מסורים לו ואל מוצא פיו ייחלו.</p>
+<p>מהחבר ההוא הכרתי בילדותי רק שרידים שנים: את ר' שמואל מוני קרמר (כנויו: בלוטין וגם שטייגראד) אשר על אודותיו פרסמתי מאמר באחת מחוברותיו של ר' פנחס שלנו<a href="#fn:1" id="fnref:1" title="see footnote"><sup>1</sup></a>, ואת ר' יצחק קליין שעל אודותיו חפץ אני לספר מה ששמעתי ממנו.</p>
+<p>רבי יצחק קליין האריך ימים עד למאת שנה. ועד ימי זקנה ושיבה היה בריא אולם והולך בקומה זקופה. כח דבורו היה שוטף. וכמה ידע לספר ספורים יפים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב, ספורים שהיו מושכים לבבנו בהדר קסמם.</p>
+<p>פעם אחת שכב חולה קצת בביה“ח בקור חולים בהעיר העתיקה. זה היה לפני כחמשים וחמש שנה. הלכתי לבקרהו, ואז ספר לי הספור המענין מנסיעת סיר משה מונטפיורי לדמשק בדבר עלילת הדם של שנת ת”ר.</p>
+<p>בכל פעם שהיה מונטפיורי בא לאה"ק שם את ר' יצחק קליין לבן לויתו וגם לשומר ראשו. וגם בנסיעתו לדמשק לקחהו עמו, יחד עם עוד שיירה קטנה בני לויה.</p>
+<p>מונטפיורי נסע באלונקי (בערבית: תחתריואן) בנויה מעץ ושני חלונות קרועים לה משני צדדיה, והיתה נשאת בבדים על ידי ששה אנשים גבורי כח.</p>
+<p>המה הגיעו במדבר עד גולן בבשן, והנה קבוצת בידואים שודדים תחת פקודת “שיך” צעיר התנפלה עליהם, השיך הצעיר היה זקוף כתומר, ועיניו כעיני נמר, הוא התפרץ על האלונקה, ויפתח בחזקה את החלון ויסתכל בעיניו החודרות במונטפיורי וישאלהו: מי אתה? מה שמך? ולאן אתה נוסע? והכל בחוצפה גדולה. פתאם השתרע ר' יצחק הנז' עליו וירביץ בו סטירת לחי מצלצלת אשר קולה נשמע מרחוק. השודדים חפצו להתנפל על הנועז הזה ולקרעהו כדג, אבל השיך עצר בעדם, ונגש אל מונטפיורי ובקש סליחתו, ואל ר' יצחק פנה ואמר: הבידואי מכבד את העז! וילחץ ידו.</p>
+<p>ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו הנוסע המכובד הוא יד ימינה של המלכה בבריטניה, אשרי מי שיעזרהו לנסוע בשלום למטרתו, שכרו הרבה מאד, ואוי לו למי שיגע באצבעו הקטנה בו לרעה, כי אז נקמת אנגליא תשיגהו בכל מקום שהוא. ועתה, בידואים בחרו לכם באחת משתי הדרכים, ודעו וראו כי “אללה־אל־כביר” משקיף עתה ממרומים, ומשגיח אל כל תנועותיכם.</p>
+<p>ר' יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכולם נכנעו ובקשו ממונטיפיורי, ויבטיחוהו לשרתהו וללוות אותו בדרכו עד בואו למקום מחנותם של בידואים אחרים, והמה ימסרוהו תחת השגחתם, וכן יהיה עד בואו לדמשק.</p>
+<p>מונטפיורי פקד לשלם להשיך שכר טרחתו 25 לירא זהב, ועוד הבטיחהו ר' יצחק שהמלכה תעניק לו ביחוד איזה סכום אחרי שוב השר ללונדון.</p>
+<p>והשודדים שמרו הבטחתם, ויהיו בין שומרי השר עד בואם לגבולם של בידואים אחרים, וגם שמה בשמעם מפי הקודמים כל מה שקרה אותם, נלוו גם הם אליו בכבוד גדול, ור' יצחק בשפתו הערבית הצחה מנצח עליהם ושובה את לבבם בספוריו היפים, וכן היה עד בואם שלום לדמשק.</p>
+<ol><li id="fn:1"><p>פנחס גרייבסקי. <a href="#fnref:1" title="return to body"> ↩</a></p></li></ol>
diff --git a/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ד אהל־המשיח.txt b/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ד אהל־המשיח.txt
@@ -0,0 +1,10 @@
+<h1>ד: אהל־המשיח</h1>
+חיים מיכל מיכלין
+<p>חברי הנוצרים הפרסביטריאנים<a href="#fn:1" id="fnref:1" title="see footnote"><sup>1</sup></a> בירושלים, המחכים עדיין לביאת המשיח, רחש לבם לפני כשמונים שנה בערך, להכין מקום חשוב לקבלת פני המשיח שיבוא פתאום, עפ"י האמור במלאכי ג'. למטרה זו הסכימו לאסוף סכום הגון, ולקנות בו כמות גדולה וחשובה של בד לבן, וגם להכין יתדות, קורות, מסמרים וחבלים, והכל מהמין המעולה ביותר, למען יספיקו להקים מזה אהל גדול על מרום הר הזיתים, או על מרום הר הצופים אשר שמה בטח יופיע המשיח בראשונה. אהל שיכיל לכל הפחות חמשת אלפי איש.</p>
+<p>אחרי ההסכמה מהרו והחליטו, ויקנו כל החומר הדרוש להקמת האהל, ויבזבזו על זה כסף רב, כי עשו הכל מתוקן על צד היותר טוב והיותר יפה, והבד היה חתום בכל איזה מטרים בחותם העדה שלהם.</p>
+<p>הכסף למטרה זו נאסף עפ"י רוב מחבריהם אשר באמריקא ובבריטניא הגדולה.</p>
+<p>נתעוררה דאגה מי ישמור על הרכוש הזה התופס מקום גדול, אצל מי להפקיד אותו עד ביאת הגואל. לכתחילה נמסר זה ביד אחד מחבריהם מר גריי־הילל אשר בנה לו בית במרום הר הצופים ויגר שמה<a href="#fn:2" id="fnref:2" title="see footnote"><sup>2</sup></a>, אח“כ הוסכם להפקיד זה בהקונסוליא האמריקאית בירושלים. אבל גם שם לא היה די מקום להכיל את הפקדון הזה, ובפרט כי היה זקוק לטפול, לבל יכנס בו רקבון ועש, ע”כ יעץ הקונסול האמריקאי לבקש את ראשי הנהלת בית החולים של בית רוטהשילד בירושלים שיאספו הם את הפקדון לחצר ביה"ח החדשה.</p>
+<p>בשנת 1888 נגמר בנין ביה“ח הרוטהשילדי חוץ לחומת העיר, ושם הפקד הפקדון הנז', עד ביאת הגואל. רופא ומנהל ביה”ח היה אז איש ישר, ד"ר שוורץ, והוא שמר היטב על הפקדון.</p>
+<p>אבל אחרי מות ד“ר שוורץ נכנס לשרת בתור רופא ביה”ח ד“ר יצחק ד’רבילה, גיסו של ד”ר שוורץ, מי שהיה רופאו של סולטאן זאַנזינבאר, והוא לא כן חשב, בראותו כי הבד עתיד להרקב, וחבל, מדוע לא ישתמשו בו להכנת בגדי לבן בעד החולים, כותנות ומכנסים וטליתות־קטנות וחולצות כו'. ובלי שים לב שיש על הבד חותם הנוצרים, צוה ויחתכו ויתפרו בגדי לבן למכביר בעד החולים, ושנים אחדות הסתפקו בחומר זה למטרה זו. ולא זו בלבד, אלא ששנה אחת היתה בצורת בעצים, ומלבד יוקר העצים עוד היה קשה להשיגם, וע“כ צוה ד”ר ד’רבילה לקחת את הקורות והיתדות ולהשתמש בהם לצרכי הסקה. באמרו כי בבוא המשיח ישתדלו שרי רוטהשילד לשלם המחיר ולקנות בד חדש וחמרים חדשים לצרכי האהל. כמובן, לא היתה לשרי רוטשהילד כל ידיעה ממעשה הרופא שעשה כל זה על דעת עצמו. כי חוק היה לשרי רוטהשילד לשלוח לרופא הבית כסף התקציב של ביה"ח לשנה, והוא עשה בהתקציב כפי שעלה על דעתו, בתוך גבול התקציב.</p>
+<p>ויהי היום, ויקם סכסוך גדול בין רופא הבית ההוא ובין בן משק הבית מר אריה ליב זכס, וזה האחרון ידע היטב מה שעשה הרופא עם הפקדון, והוא היה אומר שהוא מחה בפני הרופא שלא יעשה זר מעשהו, מפני שיגדל חלול ה'. וע“כ לקח שתי כותנות ושני זוגי מכנסים וגם שתי טליתות, שבמקרה נשאו עליהם שני החותמות יחד, חותם של הנוצרים הפרסביטריאנים וחותם “הכביסה” של ביה”ח, ויעש מכלם (בנוכחות כותב הטורים האלה) חבילה אחת וישלחה לפאריס להשר רוטהשילד, למען יתעורר וינזוף בהרופא. בפאריס השתוממו על המעשה הנורא הזה. לא עבר זמן רב והרופא הוכרח להגיש פטורין, וגם בן משק הבית התפטר, ועי“ז רבו הסכסוכים הפנימיים זמן רב. אומרים שהרופא אבד עצמו לדעת בחו”ל. ויש אומרים שמת מיתה טבעית.</p>
+<ol><li id="fn:1"><p>כת של נוצרים המתנגדים לשלטון הבישופים ומתנהלים ע"י ראשי עדתם על־ידי בחירות ישירות. <a href="#fnref:1" title="return to body"> ↩</a></p></li> <li id="fn:2"><p>הבית נמכר אחר כך להאוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. <a href="#fnref:2" title="return to body"> ↩</a></p></li></ol>
diff --git a/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ה הרצל וציוני ירושלים.txt b/Ben-YehudaToOtzaria/ספרים/זכרונות ויומנים/חיים מיכל מיכלין/ה הרצל וציוני ירושלים.txt
@@ -0,0 +1,12 @@
+<h1>ה: הרצל וציוני ירושלים</h1>
+חיים מיכל מיכלין
+<p>ראשית התנועה הציונית בירושלים עיר הבירה נעוצה בראשית צמיחתה של הציונות בכלל. המכתבים שהחלפנו באותם הימים עם וינה, מקום מושבו של הרצל, היו יכולים לשמש מסמך יפה לתולדות התנועה בארץ, אבל, לצערנו, בימי המלחמה העולמית היינו מוכרחים להשמידם כליל, לבל תשלוט בנו עינא בישא.</p>
+<p>בלילות, על־פי רוב בלילות החושך, היינו מתאספים בבית־ועדנו בחצר קנדינוף, ברחוב צדדי, ושם היינו מתוכחים ומתנצחים, נושאים נאומים ומרצים הרצאות על הציונות ועל כל המשתייך אליה, כגון התרבות העברית, דורשים דרשות על התנ"ך, על התלמוד, על נושאים היסטוריים וכו', למען קרב אלינו את הנוער ולמשכו אל הציונות.</p>
+<p>רוב החברים פה היו חסידים אדוקים להרצל, עד כי גם בתקופת האוגנדיות היינו כמעט כולנו בין “המחייבים”, בין אומרי ה“הן”. כי הבנו: כיון שהרצל דורש ככה, ודאי כן צריך להיות. היינו סבורים, כי זוהי מין הטיה פוליטית כלפי השולטן, ובתור שכזו הרי היא באמת במקומה ובזמנה. כן היו סבורים אז כל האישים החשובים שבחברינו, בן־יהודה, ד"ר גרינהוט ועוד.</p>
+<p>עוד לפני בוא הרצל לארץ־ישראל היתה לנו ידיעה על כך. אינני זוכר בדיוק, מאיזה מקור. כמדומה שקבלנו מכתב מקושטא, מחברים. לצערנו לא יכולנו לסדר קבלת־פנים למנהיג, כי אלף עינים היו לטושות על כל תנועה ותנועה ובפרט על נתיני תורכיה ומר היה גורלם, לו משכו עליהם עינו של אחד מהמרגלים ושוטרי־החרש ולו נודע שיש להם שיח ושיג עם הרצל. אבל אחד אחד הלכו לאכסניתו, ממש כמתגנבים, למען זכות בלחיצת־יד או בהארת־פנים מהמנהיג. ביחוד הצטיינו בזה המנוח מנחם סוסניצקי, מר אברהם חיים זילברמן, ד"ר אליעזר גרינהוט, המורה הורויץ ועוד (וגם אני בתוכם), שהיו שקועים בציונות בכל לבם ובכל נפשם.</p>
+<p>הרצל התאכסן תחילה במלון קמיניץ ואחר בביתם הפרטי של האחים שטרן־מרכס. יודע אני, כי אחד החברים הוא שתווך בהעברה זו, למען הציל את הרצל מסביבה בלתי נוחה וגם להרחיקו קצת מעינם המרגלת של שוטרי־החרש התורכיים שסבבוהו.</p>
+<p>בבואי לבקר את הרצל בבית שטרן־מרכס מצאתי שם את הרה“ג יעקב מאיר, את מר דוד ילין ועוד מבני ירושלים. דוד וולפסון קבלנו בסבר פנים יפות, ואמר לנו, כי את ה”דוקטור" קשה לראות עתה מפני שהוא עסוק, ועל־כן, אם לא יקשה לנו, עלינו לחכות כשעה באולם־האורחים. כמדומני, כי קצת מהחברים הלכו על מנת לשוב, אנכי נשארתי ובין כה בליתי שעה קלה בחברת דוד וולפסון, שנירר וזיידנר. דברנו ארוכות וקצרות על ענינים שונים. פתאום נפתחה הדלת של אותו חדר, אשר לשם הייתי מציץ בכל רגע, וכבוד ד"ר הרצל הופיע במלוא קומתו. הציגוני לפניו בתור בא־כחה של “הצפירה” וילחץ ידי בחבה רבה.</p>
+<p>רציתי לסבב את השיחה לענין בקורו בארץ־ישראל ביחסו אל בקור הקיסר, מכיון שכבר קלטה אזני שמץ מההבטחה שניתנה לו בקושטא, אבל הוא השיאני לנושא אחר ויגבב עלי שאלות על שאלות על־דבר ירושלים ומצבה ועל האישים הפעילים שבה ויהי שבע־רצון מתשובותי. הוא רשם לו הערות שונות בפנקסו הקטן שבידו. השיחה היתה בגרמנית. ויתנצל ויאמר, כי הוא בתור מנהיג הציונות מתבייש אמנם, שבהיותו בבירת התנועה אינו יודע לדבר בשפתה, אבל מקוה הנהו, כי אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו.</p>
+<p>כשעה שלמה בילינו יחד ואחר־כך לחץ שוב את ידי ונפרדתי ממנו. בין כה וכה והאולם נתמלא אנשים שונים, שבאו לראות את האיש אשר אליו נשאו את נפשם, את המנהיג.</p>
+<p>כידוע, בקר הרצל בבית־הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. הגאון ר“ש סלנט, הרב הראשי של עדת האשכנזים, בקש ממני לסבב את הדבר שהרצל יעלה מביה”כ לבקרהו במעונו, שהיה ג“כ ב”חורבה" ההיא, אבל לא בתור מוזמן, כי אם באקראי, דרך־אגב. מי שהכיר את הגרש“ס ז”ל ואת טיבו, יבין כי לא מפני נטיתו לתנועה הציונית חשקה נפשו לראות את מחוללה. היה בזה רק הרצון להכיר את האיש, שרבות סיפרו עליו בפניו, אך הוא עצמו בלבו התנגד לו ולשאיפתו.</p>
+<p>הצעתי לפני הרצל, שיעלה לבקר את הגאון הישיש, אבל הוא ויתר על זה באמרו, כי אינו חושב, כי בקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה ודאי יגרום לישיש צער ואולי גם נזק. ולמה לו זה? למי תצמח תועלת מבקור זה? משום־כך החליט מראש לא לבקר אף את ראש רבני עדת הספרדים באמרו, כי בתור רב רשמי וחכם־באשי מטעם הממשלה התורכית ודאי לא תסבול זו האחרונה את התרועעותו אל מחולל התנועה הציונית בעת בקורו של הקיסר על אדמת תורכיה…</p>